כל זה התחיל מחריקות המשונות שהמעלית שלי השמיעה.
כלומר, המניע לפוסט הזה הוא לא הפוסט טראומה שמלווה אותי מעת שראיתי את ראש הביצה הזה ברק, זורח כמו עגבנייה שעברה בהרבה את שלב ההבשלה, וגם לא המינימי המתמוגג הענק הזה בן אליעזר, שצריך אלוהים משלו, כדי להתנהל בכיוון כלשהו, בעיקר בעקבות היעדר מוחלט של תאים אפורים וחוט שדרה, לעומת הרבה מאוד שומן מיותר, ואפילו לא הפרצוף המזוכך של בנימין נתניהו, זמן קצר לפני שהוא כובש פעם נוספת את הכיסא עם המשענת היותר גבוהה סביב שולחן הממשלה, (ותחשבו למה מסוגלים בני אדם כמוני וכמוכם, בשביל עוד 23 סנטימטרים של משענת), לא כל זה, כי כל זה אפילו בקטנה לא משו, דווקא החריקות המשונות במעלית הביאו אותי אל המקלדת, כדי להעביר לכם קריאה נואשת ואחרונה, (סתם, זה גם לא מכתב התאבדות, בעיקר כי אני לא מתכוון להשאיר מכתבים, ומן הסתם גם לא להתאבד בשלב זה), כדי לשתף אתכם במצוקות שלי, שכאמור ברגע זה, ובאופן אבסולוטי, מקורן בחריקות המשונות של המעלית בביתי.
וכאן, אחרי המשפט הכי מסורבל בהיסטוריה הקצרה של הפוסטים שלי, (והאמת, חברים, די התאמצתי), אני זקוק לסוג של בריחה הצידה, כדי להעביר לכם מידע נוסף על המעלית הזאת שלי, בביתי החדש, במרכז התרבות התל אביבי, שהולך להבלע תוך זמן קצר מידי, אל תוך המפלצת הזאת שבנה לנו האדריכל המזיק הזה כרמי, שפעם הציגו בה כל מיני קלאסיקות של צ'כוב, ואפילו שקספיר, והיום היא מאימת לבצע מעשה חור שחור בכל המתחם שבין שדרות רוטשילד בן ציון, קינג ג'ור'ג, דיזנגוף והוברמן, עליו השלום, שהוא הכי צנוע בין כל המגלומנים האלה, עד שזה מגיע למחירי הדירות בו, שהם גבוהים בעשרות אחוזים מכל רחוב אחר של המוזיקאים.
כי מרכז התרבות של תל אביב, שעד לפני כשלוש שנים היה יותר מהבטחה באספמיא, הפך בעזרתו של האדריכל הזה, וכמה וועדות עירוניות, למפלצת בטון, ששום מבנה אחר בעירנו, לא מתקרב אליו, לא בכמות הבטון שנשפך לתוכו, וגם לא באיכויות הדורסניות, שמבנה בודד מסוגל להן.
פעם בנוף הזה של סוף השדרה שלט פסל העיגולים האלכסוניים של קדישמן. היום אם יחזירו אותו למקומו, הוא יראה כמו שלט לא מקורי במיוחד, שמצביע לעבר משו, במבנה שצמח על יד, שהותירו בו בעיקר, את כל אנטנות הסלולר על הגג, שהמשיכו לעבוד במהלך כל השיפוץ שלא נגמר עדיין, בעת שהשחקנים, שלמענם בנו את המבנה במקור, נאלצו להציג, במיני מרתפים מוזרים, שהפכו את המקצוע הדי בזוי שלהם עוד מקודם, לבזוי עוד יותר, שאפילו הם, שחקני התיאטרון, חשים בעליבותו, ותאמינו לי, שזה לא פשוט, לגעת באגו של שחקן התיאטרון באשר הוא, אפילו אם הוא מתמחה בתפקידים על גבול הסטטיסט, ופרסומות בערוצי הכבלים בשביל כמה גרושים.
אבל הבטחתי מעלית, הנה לכם תיאורו, כי למעלית הזאת אין אח ורע , ולא רק בעיר שלי, אלא בכל המדינה, ואולי בכל העולם הגלובלי הזה שלנו, שמתחיל להראות כמי שסובל מאפקט הבבושקה.
* * *
רוב המעליות נעות בין מלבן למרובע, וזה סוג של אקסיומה.
שלי אפילו לא טרפז, היא עשויה מלבן וטרפז, שאתה צריך להשתחל ביניהם, על הצד, ובלי יותר מדי דברים בכיסים, שכן המעבר בינם, אינו עולה על 80 סנטימטר. ואחרי שגמרת להשתחל, אתה צריך במעשה אקרובט, לאתר את כפתורי הקומות, (מזל שיש רק שלוש, וזהו), וללחוץ בהתאם לכוונות היותר עמוקות שלך, 0 שהוא למטה, ו - 3, שהוא איך לא, בדיוק בכוון ההפוך לו.
ואז, אחרי איתורו המוצלח של הכפתור הנחוץ, דלתות ההרמוניקה מתחילות להסגר, ומתחילה גם החריקה המשונה, שמקורה, כך גיליתי, בדלת הימנית של המעלית, אבל זה כל המידע שיש ברשותי בשלב זה, למרות די הרבה מחשבה ומחקר שהשקעתי בנושא הזה בימים שחלפו, וזה בעיקר כי נמאס לי להתעסק באפוקליפטות, שהחלטתי להשאיר באופן זמני בידם האמונות של של ספילברג וכמה קולגות שלו, אשר התחזיות שלהם מזרימות ערימות של מזומנים לחשבונות הבנק שלהם, ואילו אצלי הם רק מקרבים בקצת את המועד לרכישת קלונקס אצל הרוקח השכונתי, שגם בגלל חיבתו אלי, וגם קצת בצע כסף, מוכר לי אותם ללא מרשם, אבל בתוספת קנס של 50 אחוז, שגם אחריהם מדובר במוצר זול למדי, וכאן המקום לשאול, למה מוכרים לנו כדורי הרגעה בכזה מחיר נמוך, אבל את הכדורים האמיתיים, בשביל הריפוי כביכול של מחלות הנפש, מוכרים בסכומים גדולים בהרבה, כך ששומר ממוצע בדיזנגוף סנטר, צריך לעבוד שבוע שלם כדי לרכוש מנה לחודש, בעוד מספיקה לו פגישה אחת עם הבוס שלו, פלוס יומיים עבודה, כדי לחטוף את הג'ננה, ולהשאר נזקק נצחי כל חייו לכדורים האלה
.אחרי פתיחה קצרה, או סוג של הקדמה מתומצתת, שתפקידה בגדול לאפס אתכם הקוראים, עם תחושותיי הסבוכות למדי בימים אלה, אני מגיע לגופו של עניין, שהוא כהרגלי, הרבה יותר מקיף מן הנושאים שדנתי בהם עד כה, לרבות מתחם התרבות כאמור, ואפילו נתניהו.
* * *
לא יודע כמה מכם נתנו את דעתם לצירוף של שתי מילים שהוזכרו מקודם, אפקט הבבושקה כאמור, שאני לפחות לא שמעתי איש משתמש בו כקונספט, שיש בו כדי להסביר במידה בלתי מבוטלת של הצלחה, את מימדי הברוך שמתנהל לו לצד של החיים שלנו ביום יום, אבל למרות שכעת הוא מתנהל במקביל, וזה אומר, שאם ימשיך כך, הוא יפגוש בנו רק באין סוף, או לעולם לא, אני מאלה שחולקים על הקביעה הזאת, ואומר כי גם קווים מקבילים יכולים להיפגש הרבה לפני האין סוף, בעיקר אם המדידות בוצעו על ידי יהודים, ועוד כלכלנים מומחים, שטענו למקבילות אבסולוטית, אבל סבלו מחוסר דיוק סובייקטיבי,(כלומר הרוויחו כמה ג'ובות ממסקנות המדידות שלהם), וגם קצת מ - WISHFULL THINKING.
* * *
בבושקה היא סדרה של בובות חביבות, מחופשות כמו הרוכלות הזקנות בשוק המוסקבאי של המאה ה - 19, שניתן להכיל אותן, את כולן, בדרך כלל בין 6 - 8, באחותן הגדולה ביותר, ואז יש לנו בבושקה אחת גדולה, ודי בלתי מורכבת.
כלומר במצב הצבירה הזה, הבבושקה היא בהחלט יצור חביב, ובלתי מאיים, וכל העניין בה מתעורר, כאשר מגלים שבתוכה, היא מכילה, עוד בבושקה אחת, שמכילה עוד בבושקה, כך עד שבע בבושקות, כאשר האחרונה היא בבושקה קבועה, כלומר כזאת שלא ניתן לפתוח, ובתוכה מסתתר הסוד, שאין בה כלום בעצם.
וכיצד מתקשרת הבבושקה, שמוצאה רוסי ללא ספק, ל"ברוך" שמקורו אמריקאי בעיקר, ומאיים בימים אלה לכלות את הגלובוס.
ובכן העניין פשוט, אי שם, ברחובות החשוכים של וול סטרית, לפני שנים לא רבות, ישב לו גאון פיננסי מחויט בחליפת שלושה חלקים של הוגו בוס או ארמאני, והגה רעיון נפלא, לארוז משכנתאות בשיטת הבבושקה. (ועל הרעיון הזה הוא קיבל בונוס בלתי מבוטל, שהיה פחות או יותר בסכום של תקציב שנתי במדינת עולם שלישי, אחרי שנהשיא של המדינה הזאת, לקח לו את חלקו מן התקציב הלאומי, שכן וול סטרית או נמיביה, גם פה וגם שם, לא מזיקים למנהלים, כמה ז'ובות בשביל לגמור את החודש).
והלכה ומעשה, זה עובד כך:
הבבושקה הראשונה, הקטנה ביותר:
מר וגברת ג'ונס, מטמפה שבפלורידה, פועלים קשיי יום שגרו עד לעת האחרונה בקרוון מסריח, רכשו להם בית ברבע מליון דולר, וכדי לרכוש אותו הם קיבלו משכנתא של 300,000 דולר, כי בעיקר גברת ג'ונס מצאה חן בעיני פקיד המשכנתא המקומי, (שחשב גם לזיין אותה אחר כך).
וכאן המקום לסייג ולומר כי בני הזוג החביב הזה, גם אם לא יוכלו בחייהם אפילו פרוסת לחם, ויחסכו את כל ההכנסות שלהם, לא יצליחו להחזיר מחצית מן הסכום שקיבלו.
הבבושקה השנייה, קצת יותר גדולה:
אבל זה לא הפריע לכל החברים שלהם מן הקרוונים בסביבה, ששמעו על רכישת ביתם החדש בעזרת המשכנתא, לרכוש להם בית גם כן, עד שרק הסניף המקומי הזה של הבנק למשכנתאות, מכר בהצלחה 1000 משכנתאות בסכום כולל של 250,000,000, (רבע מיליארד דולר), שהם בסך הכל שני שליש מדיירי הקרוונים היותר שאפתנים שהיו בפרברי טמפה.
הבבושקה השלישית, עוד יותר גדולה:
וכך זכה הסניף המרכזי של הבנק למשכנתאות, במכירה מוצלחת של משכנתאות ברבע מיליארד דולר, שהן כאמור לגמרי מובטחות, שכן, במשכנתא הבנק ממשכן לטובתו את הנכס של מר וגברת ג'ונס, שהרי הוא לא פרייר, וגם אם שני אלה יפסיקו לשלם, הוא, הבנק, יישאר עם הנכס, שערכו, רק עלה בינתיים בעוד 12 אחוזים, כי כך זה עבד עד תחילת 2008.
הבבושקה הרביעית, עוד יותר גדולה:
וגם כדי שהנכס, (שעם הזמן יהפוך לנחס, אבל מי חשב על זה בעת זו), יהיה מובטח עוד יותר, עשו יד אחת עם החברה של הגאון שלנו, פרנקל, חברת הבטוח הגדולה בעולם, AIG שמה, והנפיקו ניירות שמבטיחים את ערך הבית למחזיק במשכנתאות שלהם, גם עם בני הזוג ג'ונס מפסיקים לשלם, ולבטוחות האלה קורים CDS, ו - CDO, בהתאמה, ומוכרים אותם בבורסה, לכל המרבה במחיר, והיו רבים כאלה.
הבבושקה החמישית, כבר ממש גדולה, אבל עדיין לא מספיק:
וכך יוצא, שהבית הלא במיוחד מפואר של בני הזוג ג'ונס בטמפה שבפלורידה, שנרכש ברבע מיליון דולר, נסחר בבורסה שבניו יורק במיליון דולר, שהם שוויים של ניירות המשכנתא והבטוחות, שסיפרתי לכם עליהם קודם.
הבבושקה השישית, הכי גדולה, עושה גם עליה:
אבל הרי המשקיעים הגדולים, כמו דני דנקנר שלנו מבנק הפועלים, לא ממש פריירים, הם לא יקנו סתם כך את המשכנתא של גברת ומר ג'ונס, אבל אם היא תוגש להם באריזה יפה ומרשימה, ויהיה כתוב עליה: MADE IN WALL STREET , זה הופך לסיפור אחר, ואז, כדי להכניס דחקה לגליה מאור הנודניקית הזאת, שאיימה להפוך לבנק הגדול בארץ, רוכשים בבושקות בכמה מיליארדים.
הכמה זה סוד, וארוז בסדרה אחרת של בבושקות, שכפי שתראו בהמשך, השתלטו על שוק הפיננסים, ו"בישבקו" את כולו באופן כזה, שאפילו משרד האוצר האמריקאי, ואו קרן המטבע העולמי או הבנק העולמי, WHATEVER, לא מסוגלים להגיד לכם כמה כסף מסתובב בשוק הזה, או במילים אחרות, להבדיל בין בבושקה שיש בה משו, לבבושקה שאין בה.
כי בינתיים קרו שני דברים הכי צפויים שיש, הגברת ומר גונס הפסיקו לשלם את המשכנתא, וערך ביתם ירד בכ- 50 אחוז, (מאוד צפוי ואפילו עם קשר), וגם כך קונים אין.
אבל הקדמתי המאוחר למוקדם, נמשיך באפקט הבבושקה, שכפי שתראו בהמשך, עדיין לא ממש מיצתה את עצמה.
כמו כל מוצר מצליח בעולם הגלובלי, כל הצלחה של מאן דהו, זוכה לחיקויים מידיים, בדרך כלל החקיינים מתרכזים בסין, אבל לא חסרים גם לנו, שכן מה היא חברת תרופות גנרית, (טבע נניח), אם לא סוג של חקיין מתוחכם קצת יותר, שגונב פטנטים מצליחים של אחרים, תוך שהוא גורם ללא מעט עורכי דין צמרת באמריקה, להיות עוד יותר בצמרת, או לעבור מצמרת של ברוש נניח, (קצת דוקר ולא נוח), לזה של עץ הסקויה, עליו כבר אפשר לבנות וילה.
אבל אנחנו בענייני בבושקות.
כי למן הרגע שהבבושקה הפכה למוצר פופולארי בוול סטריט, היא מיד עשתה אקזיט, והתחילו לעשות בה שימוש בכל תחום של מסחר שבו סוחרים במוצר שאיש לא יודע מה הוא, וזה כולל כ - 95 אחוז של המוצרים שסוחרים בהם בבורסות העולם בימים אלה.
כי קשה לסחור באוויר נניח, אבל עם אורזים אותו יפה, וכותבים עליו אוויר מארץ הקודש, או ממש מקודש הקודשים, הר הבית, תמצאו לי מוסלמי אדוק, שלא ישים עליו לפחות לירה.
ולחילוניים שבינינו, אורזים בבבושקה, ומספרים שבחלקם כאמור חבוי העושר, וגם האושר, שכן, למרביתנו יש נטייה לגמרי מטעת לחשוב, שלשני אלה יש איזה שהו קשר או זיקה, בעוד שבדרך כלל זה די הפוך בעצם, כפי שיעיד בפניכם, ללא תשלום או תמורה, כל יוגי בהודו, שאין לו גרוש על התחת, אבל מיליון קבין של אושר כן יש לו, ואלה לא זקוקים לשום סוג של אריזה, שכן הם הולכים איתו לכל מקום, ואולי, לפחות כך על פי אמונתו, ילוו אותו בגלגול הבא שלו, גם אם יתמזל מזלו וייולד ג'וק נניח. (השאלה הגדולה רק מה יקרה לאיש הקדוש הזה, אם בגלגול הבא יידפק וייוולד סוחר בוול סטריט).
וזה בדיוק הרעיון של הבבושקה, לא רק אריזה משובבת נפש, אלא כפולה בחמש או שבע אריזות נוספות, ולפני הפתיחה של כל אריזה בנפרד, אינך יודע אם תמצא שם כלום, או את היהלום שבכתר.
וכאן המקום לסגור מעגל, ולנסות לברר מה הקשר בין המשכנתא של מר וגברת ג'ונס, AIG ופרנקל שלנו, ואפילו דני דנקנר, (יו"ר דירקטריון הבנק הראשון בישראל שהולך לפשוט רגל), לבין אפקט הבבושקות, עליהם הצהרתי בפתיח, שכן כדי שמכה לוקלית תהפוך לאפקט, היא צריכה את המימד הגלובלי.
ובכן, זה ממש פשוט, והראשונים להבחין בו, יהיו הרגולטורים של ממשל אובמה, שיצטרכו לברור את מה שהם מכנים נכסים רעילים, מתוך נכסי הבנקים בארצות הברית שבאמריקה. (וכבר נתקלתי בכמה עיתונאי כלכלה לוקליים שלנו, מאמצים את הקונספט החדש בקשר לאגרות החוב של חבורת תשובה ודומיו, שעוד מעט חל מועד פירעונם, אבל כסף מזה לא נראה אף פעם).
אז הרגולטורים האלה יראו לנגד עינם, מאות אלפי, ואולי מיליוני בבושקות, שיצטרכו לפתוח אחד לאחד, כדי להיווכח, שבאף אחד מהם אין כלום או מקסימום יש שם, את מה שנשאר מן הבית והמשכנתא של גברת ומר ג'ונס, ואני חייב להגיד לכם, שאמנם גברת ג'ונס כוסית לא רעה, אבל שניהם יחד, לא משו.
וכך אני רוצה לראות רגולטור אחד, שיפתח יותר מאלף בבושקות, ולא יחזיר את המפתחות לבוס שלו במשרד האוצר האמריקאי, כי אם יש סיוט גדול במקומותינו, זה פתיחה סיטונית של בבושקות,
ולזה בעצם כוונו ממצאי הקונספט הזה, בסופו של המאה ה - 19, שבדיעבד יסתבר, שהייתה המאה הכי סימפטית בין שלושת האחרונים שאנחנו והקולגות שלנו חווים באורך קולקטיבי.
